להורדת קובץ שמע לחצו כאן

ברוכים הבאים, ברוכים הבאים להיסטוריה. פרשת בשלח. בפרשה הרביעית בספר שמות – זה קורה: וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, כך מתחילה הפרשה. בסוף זה קרה, בסוף ב"ה זה יקרה, האמת והטוב מנצחים ועוד ינצחו את הרוע והרשע. יש שלוש "שכבות" לשיעור שלנו היום. נתחיל בשלב הראשון – העובדות. אבל אנחנו לא נעסוק בעובדות של יציאת מצרים אלא במה אנחנו בוחרים לעשות עם העובדות האלה, זה העיקר. אבל קודם כל בואו נקרא, זה מה שקרה בפועל:

1. יציאת מצרים – העובדות:

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם.

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.

וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם.

וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם.

וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו.

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם.

וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד.

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם

וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם.

עד כאן העובדות ה"יבשות". טוב, יבשות זו לא מילה, היו שם הרבה מים… בכל אופן, מה קורה כאן? הרע שהיה פה רק לפני רגע נעלם, טבע, ואנחנו עברנו לשלב חדש, למציאות חדשה, להתמודדות חדשה. עדיין יש לפנינו עוד הרבה אתגרים, אבל עלינו שלב משמעותי ביותר. המנגנון המופלא הזה – שבו היינו רגע אחד בצד אחד של הים, וכעבור זמן קצר בצד השני של הים, כשאנחנו חיים וקיימים והרוע טבע בתוכו – זה לא אירוע היסטורי אלא מנגנון מתמשך. זה מנגנון שחוזר על עצמו, מעין יציאת מצרים-ing. הווה מתמשך. אפשר לעצור כאן ולדבר על הפרשנויות העמוקות של מה זו יציאת מצרים, אבל לא נעשה זאת. מה שקראנו עכשיו ביחד – זו המציאות העובדתית. זה מה שקרה, נקודה. זה האירוע, אלה הפרטים. בדיווח חדשותי נקי ואובייקטיבי (אין דבר כזה…) היו מסיימים כאן. זו האינפורמציה.

בימינו לפעמים צריך להילחם גם על העובדות. השבוע הייתה הכרה רצינית ומשמעותית בעובדות הנכונות, בצד הנכון של הסיפור. ההצהרה של טראמפ בבית הלבן. רבים אומרים "זה רק מילים". נכון, ברור, אין הרבה סיכוי שהתוכנית תתממש כפי שהיא. אבל אין דבר כזה בימינו "זה רק מילים". מילים זה המון, זה כמעט הכול. יושבים בבית הלבן ואומרים ברצינות מילים שטרם נשמעו שם: על הזכות שלנו על המקום הזה, על ההיסטוריה, האמונה, המורשת, הרוח… עצם ההכרה בסיפור ההיסטורי (ב"נרטיב" שלנו, כמו שאוהבים להגיד היום) – זה חשוב מאוד. הלכתי השבוע ל"נאום קהיר" של אובמה. הוא אומר שם – "השאיפה למולדת יהודית מבוססת על היסטוריה טראגית שאי אפשר להכחישה". כלומר: אנחנו כאן בגלל השואה, בגלל הרדיפות והאסונות. ישראל היא "פיצוי" על כל זה. גם אנחנו לפעמים כאלה, כשמנהיג זר מגיע אנחנו מייד לוקחים אותו ל"יד ושם", זה חשוב אבל אולי יוצר תחושה שזו "הצדקה" לקיום המדינה. מה פתאום? טראמפ אמר בנחרצות שישראל פה מכוח הזכות. גם ההכרה של העולם בעובדות היא חשובה.

נחזור לעובדות בפרשה: לכאורה, זהו, יצאנו ממצרים. בואו נתקדם קדימה עם העלילה. אבל התורה לא עוצרת כאן כי האמת היא שמכאן הכל מתחיל, לא נגמר. השאלה היא איך אנחנו רואים את העובדות האלה? מה אנחנו עושים איתן? מה אנחנו מספרים עליהן, לעצמנו ולאחרים? איך הן משפיעות על מצב רוחנו, על תפיסת העולם שלנו, על המעשים שלנו? כאן אנחנו מגיעים לשני החלקים הנוספים בפרשה – בואו נבדוק את שני סוגי התגובות שמופיעים בפירוט בפרשה, נוכח המצב החדש הזה בחיי העם.

2. פרשנות ראשונה ליציאת מצרים – שירת הים:

מיד כשמסתיים האירוע – העם פוצח בשירה נרגשת. הם לא מדברים, הם פשוט שרים. עולם הניגון, נמצא כידוע מעל לעולם הדיבור (כשאני מגישה ברדיו אני רואה איך בזמן הדיון המילולי מתווכחים וצועקים, אבל כששמים שיר בסוף האייטם – הכול נרגע, הטכנאי נרגע, המגישים נרגעים, שלווה יורדת על העולם). תסתכלו על הפסוקים כדי לראות איך השירה מתפתחת, איך שיר נולד. אם מסתכלים על הפסוקים רואים שזו לא רק שירה, אלא זו דרגה חדשה של אמונה שנולדת:

וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם.

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ.

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.

כלומר: ישראל רואה את מצרים מת על שפת הים, רואה בכך את היד הגדולה של ה' (זה לא דבר של מה בכך, לראות את זה), "וייראו העם" – יראה, פחד, כבוד, ומתוך היראה – אמונה, "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ומה אז? "אז ישיר משה".

הסדר הוא: רואה, ירא, מאמין, שר. זה לא סתם שירה ספונטנית בסבבה, יש פה משהו עמוק, הבנה של מה קרה פה, ולמי צריך להודות, וכמה צריך לשמוח, ואיך לבטא זאת לנצח בשירת הודיה.

זה נראה שמיום בריאת העולם, הבריאה כולה מחכה לשירה ההיסטורית הזו שלהם, למישהו שיסתכל על המציאות וישיר אותה: "מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה לקב"ה אלא ישראל. ברא אדם הראשון ולא אמר שירה, הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה, וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה, וכן יעקב מן המלאך ומן עשיו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה. כיוון שבאו ישראל לים ונקרע להם – מיד אמרו שירה לפני הקב"ה, שנאמר 'אז ישיר משה ובני ישראל', אמר הקב"ה: לאלה הייתי מצפה!" (מדרש).

מה היה מיוחד כל כך ברגעים ההם? רבי חיים בן עטר, ה"אור החיים" הקדוש, מסביר שהשירה הייתה כאיש אחד, בלב אחד:

ה"אור החיים" הקדוש: "שיאמרו שירה יחד, בלא בחינת השתנות וההפרדה – עד שיהיו כאיש אחד, הגם היותם רבים".

כלומר "אז ישיר" זה לשון יחיד, אבל זו שירה של כל בני ישראל ביחד. אתם מדמיינים את נתניהו, גנץ, אביגדור ליברמן, אריה דרעי ועמיר פרץ, יחד עם כל המצביעים שלהם, עומדים ושרים יחד את אותו שיר, מתוך כוונה שלמה ואמונה במילים?

יש ספר של שיחות של הרב שלמה וולבה על הפרשה, והתלמידים שלו השאירו שם הערות אישיות שלו, וזה נורא כיף. זה לא רק המהלכים התורניים אלא גם הדברים הקטנים שהוא אמר תוך כדי, ותראו מה מצאתי שם על הפרשה שלנו:

"אני תמיד מסתפק איזה מעשה היה יותר מלא דביקות – קבלת התורה בהר סיני או שירת הים" (הרב שלמה וולבה)

טוב, על השירה עצמה אפשר לדבר הרבה. פעם השיעור עסק אך ורק בשירה עצמה, מי שזה מעניין אותו להבין את הפסוקים שמופיעים מדי בוקר בתפילת שחרית, יכול לצפות בשיעור כאן. אני רוצה להדגיש רק שתי נקודות לאורך שירת הים:

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.

"זה" – הם הצביעו באופן מוחשי על הנס וראו. לפעמים אפשר לראות רוחניות, בדרך כלל קשה לראות ולהרגיש בחוש, זה מעורפל, אבל הם ראו את האמת, הים והיבשה התהפכו, האמת והשקר היו ברורים. אנחנו רואים בדרך כלל את מה ששקרי ונוצץ, וכאן הם ראו את האמת.

"אנווהו" – אומרים חז"ל: תקדיש תשומת לב ליופי של עולם המצוות. "התנאה לפניו במצוות". תשקיע באתרוג יפה, בקישוטים, באסתטיקה של המצווה.

אבל האדמו"ר מקוצק אומר דבר שחשוב מאוד לדורנו: "כתוב בתורה קודם כל 'זה אלי ואנווהו', האדם חייב קודם כל לומר 'זה אלי', ורק לאחר מכן: 'אלוקי אבי וארוממנהו'. האדם חייב להתאמץ ולבנות את אמונתו שלו, ולא להסתמך רק על הירושה שקיבל מאבותיו".

חובה לבנות אמונה משלנו, לא רק על בסיס ההורים. והיום בפרט, אנחנו צריכים להתקדם באמונה, כמו שכל העולם מתקדם בכל התחומים. אי אפשר להישאר ברמת האמונה של הסבתא של הסבתא, ולהתפתח רק בשאר התחומים. לפעמים התפיסה הנוסטלגית הזו על סבתא של סבתא "תוקעת" אותנו, בתחומים אחרים אנחנו שואפים למקסימום, להתמקצע, לא מסתמכים רק על מה שהיה.

נקודה שנייה בשירת הים: נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ.

תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ.

מה פתאום מדברים פה על בית המקדש? על דברים עתידיים? הרי הרגע יצאנו ממצרים. ובכן, הם לא רק מודים על ההווה, הם מתכננים תוכניות לנצח. כלומר, כבר ברגע ההתלהבות – צריך לקחת את זה קדימה, כי אם יש התעוררות זמנית צריך להפוך אותה לנצחית, לממש את זה. הם לא סתם מתלהבים ממה שקרה אלא מבינים הכול – ארץ ישראל, תורה, ירושלים, מקדש, הכול. לקחת רגעים גבוהים לתוך החיים עצמם, להמשיך את המומנטום לרגעים הקטנים. זה מעניין שכבר כאן הם חושבים אפילו עלינו, על כל מה שיקרה להם מעתה ועד עולם.

נהוג לדבר על שירת הים עד כאן, ולא להמשיך לפסוקים הבאים (שירת מרים) וגם לא להפטרה (שירת דבורה). השבוע מציינים את י' שבט, היום בו החלה תקופת מנהיגותו של הרבי מלובביץ', לפני 70 שנה. הנה רעיון קצר שלו על השירה, על הגאולה, ועלינו הנשים. שמעתי אותו מהרבנית אסתר פירסקי, שליחת חב"ד לתל אביב. גם בתוך השירה היו דרגות – הייתה שירת משה והגברים, ואז הייתה שיר